באוקטובר האחרון רשמתי כאן טור (קישור), בו אני משתף את מחשבותיי אודות התנהלות הממשלה ומשרד האוצר. מאז, עברנו מסכת בחירות מייגעת שעלתה למשק 1.5-2 מיליארד ש"ח כולל יום השבתון (תלוי את מי שואלים) – וכעת, בגלל ה"געגוע" לרפש שמתפזר במדינה בעת מסע הבחירות, הנה אנחנו בדרך לעוד אחד.
מדינת ישראל מתנהלת בצורה "מעניינת" בלשון המעטה… כאשר השר כחלון הרשה לעצמו לחלק סוכריות, לקצץ במיסים ולבצע מהלכים פופוליסטיים (לטעמי כמובן) בתקציב המדינה…
אך מה עם שורת ההכנסות?
להלן גרף המתאר את הגירעון הממשלתי בשנים האחרונות:
באוגוסט 2018, העלתה חברת הדירוג S&P את דירוג האשראי של מדינת ישראל ל-AA מינוס – זאת בזכות הצמיחה העקבית והקטנת החוב. זהו הדירוג הגבוהה ביותר שישראל הגיע אליו מאז ומעולם – אך נראה כי לא לעולם חוסן.
כיום, הגירעון מהווה כ-3.8% מהתוצר… מזכיר לכם שבאוקטובר האחרון (בעת רשימת הפוסט הראשון שלי בנושא), היחס הנ"ל עמד על 3.35%, ונאמר לנו כי יעד של 2.9% ביחס הנ"ל יושג במלואו עד לסוף 2018. על זה נאמר, לא נפט ולא סולר… מקסימום חולר.
אז איפה נקצץ?
שאלה קשה… הרי ברור לכל אדם בר דעת שהקיצוץ יבוא על חשבוננו (או על חשבון חלק מאיתנו).
נכנסתי להצעות תקציב המדינה משנת 2001 ועד היום, ובחנתי מספר פרמטרים:
מינהל וממשל – כולל הוצאות מטה (משרד רוה"מ, נשיא המדינה, משרד האוצר, משרד הפנים ועוד). עד שנת 2015, כלל גם את המשרד לביטחון פנים, משרד המדע והחלל, משרד להגנת הסביבה, משרד התרבות והספורט, גמלאות ופיצויים והוצאות שונות. החל משנת 2015 ביצעתי מספר התאמות על מנת לקבל תמונה מושכלת יותר במגמת ההוצאות הללו על פני הזמן.
הוצאות ביטחון – משרד הביטחון, הוצאות חירום, חוק חיילים משוחררים ועוד. כאמור, עד שנת 2015 התקציב למשרד לביטחון פנים היה תחת קטגורית "מינהל וממשל". לצורך השוואת "תפוחים לתפוחים" ביצעתי את ההתאמות בהוצאות הביטחון בדומה לשנים קודמות.
משרד הבריאות, משרד החינוך והשכלה גבוהה – שלושת אלה נמצאים תחת קטגוריית "שירותים חברתיים" לכל אורך התקופה, כך שאין צורך בהתאמות על פני הזמן.
התייחסתי לפרמטר נוסף שעניין אותי לבדוק, פיתוח תחבורה – לא כולל תקציבים שניתנו למשרד התחבורה.
לאחר איסוף הנתונים (המשעמם להפליא), בחנתי את שיעור כל פרמטר ביחס לסך התקציב הכולל בכל שנה.
אולי במפתיע, ניתן לראות כי באופן יחסי הוצאות הביטחון ביחס לתקציב הכולל הצטמצמו לאורך השנים. הגידול החד ביותר בין 2001-2019 חל בהוצאות מינהל וממשל (222%) ובהוצאות פיתוח תחבורה (495%). בשנת 2019 עומד התקציב ל"פיתוח תחבורה" על 20.2 מיליארד ש"ח לעומת 3.4 מיליארד ש"ח בשנת 2001 – על אף הגידול הנ"ל, מעניין בכמה אחוזים גדלו זמני ההמתנה בפקקים בכל בוקר 🙂
ניתן לראות כי המדינה דואגת להגדיל את ההשקעה בחינוך, ושומרת על % זהה בהשקעה בהשכלה גבוהה מסך התקציב לאורך התקופה.
הגידול העקבי בהוצאות "מינהל וממשל" נובע בעיקר מהסעיפים של המשרד לביטחון פנים וגמלאות ופיצויים. התקציב למשרד לביטחון פנים ולגמלאות ופיצויים מסתכם ב-18.2 ו-17.3 מיליארד ש"ח בשנת 2019 (בהתאמה), לעומת 5.5 ו-4.7 מיליארד ש"ח בשנת 2001 (עליה של 230% ו-268% בהתאמה).
בתקציב החינוך, ההשקעה בבתי ספר ממלכתיים דתיים גדלה… ובשנים האחרונות החלו גם לתקצב את המשרד לשירותי דת בכ-650 מיליון ש"ח בממוצע לשנה.
שוב… אז איפה נקצץ?
מעבר להעלאת מס נקודתי כזה או אחר (טבק, דלק, מע"מ ועוד ועוד), אני חושב שהגיע הזמן לדון בעניין קצבת הילדים שניתנת כאן בישראל.
על פי מחקר שנעשה במכון טאוב (קישור), אישה ישראלית יולדת 3.1 ילדים במהלך חייה… הרבה מעל המקובל במדינות מפותחות אחרות.
אם כך, מדוע אנו זקוקים עוד לקצבאות ילדים? לעודד את אלה שממילא כבר מעודדים מבחינה תרבותית בנושא הזה?
אם צעיר או צעירה ישראלים חוצים את גיל 30, מתחילות לצוץ בסביבתם שאלות לגבי חתונה/ילדים באופן מיידי. "הלחץ" להתחתן ולהביא ילדים בישראל מתנוסס גם על גבי הפייסבוק והאינסטגרם של הקהל הרחב, שדואג להעלות כל הצעה/לידה/מסיבת רווקים באופן סיסטמטי וכל כך צפוי מראש (כנ"ל לגבי התגובות).
"ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה" – אם כך, מדוע אנו זקוקים לקבל כסף מהמדינה בגינם?
זו הוצאה שעשויה לעודד אוכלוסיות חלשות/מוחלשות להביא ילדים – מבלי יכולת לדאוג להם לחינוך ראוי (לעתים ללא לימודי ליבה בכלל). ללא חינוך ראוי, קשה יהיה לילדים הללו "להחזיר" למדינה ולתרום לתוצר הכלכלי – אלה בדיוק ההפך.
לאן הולכת המדינה מבחינה כלכלית? האם הבחירות החפוזות הללו ישנו לנו משהו בתמונה הקואליציונית? האם כחלון יהיה שוב שר אוצר (אישית – מקווה שלא)? האם הממשלה תיקח אחריות ותקצץ היכן שצריך ולא היכן שנוח?
אין לי תשובות… רק תהיות ומחשבות…